53 – שפמו וזקנו של הנביא

אני חושב שלגברים (אולי גם לנשים, אבל אני לא יודע כי לא ניסיתי) יש רגעים בחיים של שביעות רצון עצמית, בדרך כלל כשהם עומדים מול המראה וטופחים על איזה שריר, במיוחד מול מראות של חדרי כושר. אצלי הרגע הזה היה עכשיו כשהצלחתי לסרק את השפם והזקן.

אז מה הביג דיל בלסרק שפם וזקן, זה די טרוויאלי, בנאלי ואידיוטי ולמען האמת, אם מישהו היה מספר לי שהוא מאוד מרוצה מזה שהוא מסרק את השפם והזקן הייתי כנראה מצית לו את הזקן בו במקום.

אז לי היו זקן ושפם מצוצמצי הקף, מה שנקרא זקן צרפתי, כבר מליון שנה, או 20, ותמיד תמיד תמיד שמרתי על אורך מוגדר של שערות הפנים, שפם מעל השפה כדי שלא יכנס לפה כשאוכלים וזקן באורך שלא מעצבן את האישה (עד 2 ס"מ).  כל חריגה לוותה בקריאות עידוד משפחתיות לקצר את הזקן.

כמובן שזקן ובודאי ששפם באורכים כאלו אין טעם/אי אפשר לסרק.

לפני כמה שבועות התחלתי לשבור מוסכמות וחדלתי לקצר שערות פנים. הזקן בהתחלה צמח פרא, השפם שמר שאריות מזון למקרה הצורך והרגשתי שהדביקו לי פאה לפה. אט אט, עם התארכות השיער, השפם התחיל לגלוש לצדדים כמו הייתי קציר רוסי בצבא הצאר והזקן כיוון עצמו בעדינות למרכז כדור הארץ.

והיום הצלחתי לסרק אותם יפה יפה, אחרי חפיפה למשעי (והוצאת כל דגימות המזון מהיממה האחרונה).

יותר ממאתיים מילים כתבתי לכם על שפם וזקן, אני בטוח שחלקכם כבר התייאש, אולי מגרד בראש להבין מה עובר עלי, אולי חושב שאני על כדורים פסיכיאטרים (כן, אני כן). מאתיים מילים ובעצם רק שלוש מילים היו חשובות התחלתי לשבור מוסכמות.

רגע רגע רגע, אף פעם לא תוגייתי כמיינסטרים בשום קטגוריה, לענפי הספורט שאני אוהב מעטים מתחברים, את תחביבי לא חולקים יותר מידי אנשים, זה לא שאני חיית מוסכמות גדולה, תמיד הייתי מרדן בצורה כזו או אחרת, אבל הפעם נפל לי סוג של אסימון, אני קורא לו:

FUCK IT זה מה יש.

אני עמוק בבור החרא מתקרב לשבע שנים, כל הצצה מהבור החוצה מלווה בסטירה מצלצלת שמפילה אותי יותר עמוק ויותר עמוק, כמו אליס במאורת הארנב או דאג וטוני במנהרת הזמן, עפים ולא יודעים מתי ואיפה ינחתו. אצלהם הפרקים תמיד נגמרו בסדר, אצלי נגמרו לתמיד הפרקים.

בשנה האחרונה חוויתי שלוש סטירות מצלצלות, כל אחת הורידה אותי לברכיים מחדש.

הראשונה לפני תשעה חודשים כשהטיפול הפסיק לעבוד והסרטן חזר וסימן לו מטרות חדשות בעמוד השדרה שלי בואכה הצוואר,ועברנו לטיפול הכי עדכני בתחום שמורכב משתי תרופות ביולוגיות חדשות, הראשונה כמעט הרגה אותי, שזה גם סוג של טיפול, אבל החלטנו להפסיק אותה, עם התרופה השניה המשכתי.

הסטירה השניה, כשהפסקתי לנשום שבועיים לפני הבר מצווה של הבן שלי. מזה חודשים אני מתדרדר ביכולת האירובית שלי, הלב שלי תקין לוקס, שרירים כבר אין, אני יודע, אבל מעולם לא חשדתי בראות, סוג של סקרלט פימפרנל, נראה כמו איבר תקין אבל תחת מעטה חשאיות מתברר שזה בעצם איבר סורר ומורד.

אז בחודש מרץ, בעודי בודק את ריאותי ומגלה שהם מתפקדות מתחת ל50%, שכר אצלי חדר, באחת הסימפונות, פנימאוקוק.  מי שלא מכיר את השילוב של ראיות לא מתפקדות ופנימאוקוק – זה בערך כמו מימן ומצית. פיצוץ. הגעתי לבית החולים נטול חמצן, הוצמדתי למיכל ואושפזתי לבירור וביופסיה, ביליתי שבועיים בחדר רוב הזמן במיטה מתרגל פיזיותרפיה נשימתית ונושם מצינור.

הביופסיה גילתה שהשתל שקיבלתי לפני חמש שנים החליט שלא מספיק לו להתעלל לי בכבד, בעור ובגידים, עכשיו גם הראות לא מוצאות חן בעיניו. אחרי מטח אנטיביוטיקה ממוקד לכיוון הפנימאוקוק ומנחה של סטרואידים לוריד להרגיע את אלוהי השתל, הצלחתי לעמוד על הרגליים כדי להשתחרר ארבע שעות לפני הבר מצווה. הללויה.

את הסטירה העדכנית קיבלתי לפני שלושה שבועות כשהתרופה החדשנית ביותר, זאת שלא ניסתה להרוג אותי, התגלתה כלא יעילה במיוחד אצלי ובנתיים צמח לו נגע בגודל של כדור פינג פונג, נשבע לכם לא מגזים, במרכז הגב שדרש התערבות קרינתית מיידית לפני שאני הופך לחילזון.

אז אולי זו לא שבירת מוסכמות באמת, אולי זאת עייפות, אולי חוסר אכפתיות טוטאלי, אולי אלו הכאבים היום יומיים, המאבק להרים את היד מעל גובה הכתף, הנימול והקשיון הזמניים באצבעות, העצירות, הדלקות בעיניים בשרירי הלסת ואיפה לא. אולי.

אולי זאת הידיעה שכרגע אין טיפול אחר, בסיכויים נמוכים איזה ניסוי כזה או אחר, אולי, אבל זה מה יש, לי כבר אין חוקים, אנרכיה, כל יום הוא היום האחרון, אם התעוררתי בבוקר הרווחתי עוד זמן איכות עם האהובים שלי ואם לא אז באמת היה נחמד עד כה.

רק חבל שלא התחלתי את האנרכיה הזאת כשיכלתי להשתולל,לשתות, לרקוד כמו מטורף, לצאת לטיולים במדבר ככה סתם באמצע השבוע או להחליט להעביר לילה באוהל על איזו גבעה מול ירח.

אז התחלתי אנרכיה רגועה, מאריך זקן, מוריד שוטים של כורכום עם מי טוניק, אוכל כל מה שלא דורש ביסים גדולים מידי, עונד שרשראות מצחיקות, עושה קוקיות בזקן, בקיצור מתפרע…