43 – עלילת דם

זוכרים את הפרסומת של הארנב של אנרגייזר? אני אזכיר. הרבה ארנבי צעצוע דופקים בתופים, אחד אחד נגמרת להם הסוללה, עד שנשאר האחרון שדופק במלוא המרץ וכשהוא מסתובב רואים שיש לו סוללה של אנרגייזר.

אז למה אני טורח להזכיר לכם פרסומת משנות השמונים? זהו, אני – זה הארנב שמת ראשון, אני זה שיש לו סוללה שאם תקרא לה חיקוי סיני זול, כנראה שתעליב את הסינים. אצלי הארנב בא לדפוק על התוף ורק עצם המחשבה גומרת לו את הסוללה במקום.

בימים הראשונים לשחרור מהאישפוז זה היה קיצוני לחלוטין. אפילו הנשימה היתה מעייפת אותי, אם היה בא איזה חבר לבקר אז אחרי שיחה של עשרים דקות כבר היה נגמר לי האויר, עוד עשר דקות והייתי נרדם לו מול העיניים.

ככה עברו הימים הראשונים, לפחות אלו שבהם לא הייתי צריך להגיע לבית החולים לביקורת, קם בבוקר, סיבוב קצר בבית, נכנס לישון בוהריים, קם בצהריים, אוכל צהריים עם הילדים וקצת מבלה איתם, שנת אחה"צ, קם לקראת הערב, ארוחת ערב, קצת חדשות וטימטום טלויזיוני וחזרה למיטה.

זה לא שאני נכנס למיטה, מסתובב, מתהפך, מחפש איך להרדם. אני נכנס למיטה, מתכסה כמו מומיה מיצרית עתיקה מקצה הרגליים ועד קצה הראש בעודי רועד מקור ועייפות ובום אני כבר לא שם. כמו שער בין מימדי שזורק אותי לשינה בלי חלומות. כשאני קם, החדר חשוך, הפנים נפוחות, הגוף לא יציב ואני מנסה לחזור לאט לאט מהמימד ההוא למציאות.

אבל מיום ליום אני מעיז יותר ויותר, בימים הראשונים, אם הייתי עולה קומה בבית – אוטומטית הייתי נכנס לשעה של שינה לפצות על המאמץ. עכשיו אני יכול לעלות למעלה ולא נכנס ישר למיטה. נכון – אני עדיין שוקל אם כדאי לרדת למטה בכלל אבל היי, לפחות אני נשאר ער.

מהשיחות עם הצוות הרפואי למדתי שזה בהחלט תהליך טבעי ולהיות סמרטוט זה חלק מהפרוטוקול הרפואי והכל בגלל הכדוריות האדומות. אחרי ההשתלה מח העצם מתחיל לייצר את מרכיבי הדם השונים, טסיות, פלסמה וכו והכדוריות האדומות הם האחרונות שמגיעות לערכים נורמליים מבין כל שאר המרכיבים.

כשהייתי מגיע לביקורת בבית החולים כבר הייתי סחוט לגמרי מהימים האחרונים, לא הייתי חיוור – הייתי שקוף, אבל לגמרי. המעט מכדוריות הדם שנשארו בגוף ניסו להחזיק אותי ער, שאר האיברים כבר איבדו תקווה. הגפיים בקושי זזו, היה לי קר בצורה נוראית ובעיקר המח לא עבד.

הסיפור היה חוזר על עצמו שלוש פעמים בשבוע, מגיע בבוקר לדוידוף, האחיות באישפוז יום לוקחות לי בדיקות דם, אחרי ארבעים דקות בערך רואים בספירה שההמוגלובין שלי פחות מחצי של בנאדם נורמלי, מזמינים לי שתי מנות דם ואני מתמוטט לשעתיים עד שהדם מגיע, לפעמים ברמה של לרדת לחניה ולשכב באוטו בלי לזוז שעתיים.

כשהדם מגיע זה כמו טעינת אנרגיה אצל רובוטריקים, בהתחלה זה לא משנה את ההרגשה אבל בשקית דם השניה כבר המערכות חוזרות לתפקד, כאילו מישהו במרכז הבקרה התחיל להרים את הכפתורים אחד אחרי השני – כבד – הפעל, כיבה – הפעל, כליות – הפעל, אחרי שהרב כבר מופעל, מדליקים את המח – לזה לוקח כמה דקות טובות להיטען.

אחרי שתי מנות דם טריות אני מרגיש כמו ערפד רענן, קיבלתי את המנה שלי ואני מוכן לצאת לדרך, אפילו הצבע חוזר לי לפנים. עכשיו אני יכול "להשתולל" עד הפעם הבאה בעוד יומיים.

ניסיתי להבין למה דווקא הכדוריות האדומות לא מתרוממות ואז גיליתי פרט מעניין, בגלל שאני והתורם לא אותו סוג דם ובגלל שעדיין יש מח עצם מקורי יחד עם מח עצם חדש מהתורם (לפחות בינתיים עד שלא ישאר מהמקורי) נוצרות כדוריות דם אדומות משני הסוגים. אבל!!! לכל סוג יש נוגדנים נגד הסוג השני והם בעצם מכסחים אחד את השני לפני שהם מספיקים להכנס למחזור הדם.

כדי לראות איך השפיעה ההשתלה על מח העצם, הוזמנתי לביופסיה. מכיוון שכבר עברתי כמה וכמה ביופסיות לא ממש ששתי למעמד. אבל אני גבר גבר ושום ביופסיה לא מפחידה אותי. ביופסיות מח העצם שעשיתי עד כה (שלושה) נלקחו מהאגן, שכבתי על הגב ונתתי לעניינים להתגלגל (או בעצם להכנס) בעודי במדיטצית התעלמות.

הגעתי לביופסיה ולהפתעתי או ליתר דיוק ה-פ-ת-ע-ת-י, הציע ד"ר ישורון שאת הביופסיה הפעם יקח מהסטרנום מכיוון שאין צורך בחתיכת מח עצם אלא נוזל בלבד. לכל מי של יודע, סטרנום זה עצם החזה, כמה סנטימטרים מתחת לצוואר.

לטענתו הביופסיה מהסטרנום פחות כואבת ובגלל שאין שריר בדרך גם אין כאבים בתנועה כמו שיש אחרי ביופסיה מהאגן. אני, במקום לקחת את מעט הכדוריות האדומות שנותרו לי בגוף ולברוח, שומע את עצמי פתאום אומר "בסדר".

החיסרון הכי בולט בכל התהליך הזה הוא שהוא מתבצע מקדימה ולא מאחורה, כלומר אין מנוס מלראות מה שקורה, אלא אם כן עוצמים עיניים והאמת משום מה לא הייתי מסוגל לסגור עין רק מהפחד.

אז אני נשכב על הגב, נטול חולצה, והתהליך מתחיל. זריקת הרדמה מקומית, מחכים קצת שיתפוס, ואז ישורון מגיע עם מזרק הביופסיה ונועץ אותו בסטרנום שלי. אין מנוס מלהריץ בראש את הסצינה מ"ספרות זולה" שג'ון טרבולטה מכניס לאומה טרומן מזרק ישר ללב. אמנם אצלי היה קצת דרמה סטייל טרנטינו ויותר שקט סטייל ישורון, אבל אין מה להגיד זה פשוט סרט מטורף.

אחרי הנעיצה של המזרק בסטרנום, יש שאיבה של מח העצם, באותה שניה הרגשתי את כל העצמות בסביבה מתכווצות לכיוון הסטרנום כאילו אני בסרט מצויר ומישהו הצמיד לי שואב אבק אימתני לחזה. כל התהליך נמשך שניה בדיוק אבל איך אומרים – החויה תשאר לנצח.

בסוף התהליך נחבשתי ושוחררתי, מחר בבוקר אני חוזר לקבל עוד קצת דם אנושי, הא הא הא הא הא (במבטא טרנסילבני כבד).

25 – רק אני והטחולון שלי

 השבועות האחרונים עברו בחוסר התרגשות רפואית מוחלטת, לא גילו כלום, לא כאב לי, לא עשיתי טיפולים, כלום, ממש רגיעה מוחלטת. כנראה שזאת הסיבה שגם לא כל כך שפכתי את עצמי על המקלדת.

 

הבדיקות של הCT בית חזה חזרו כמה ימים אחרי הבדיקה, למעט העובדה שיש חשד לנגע בצלע 6 משמאל (לא הופתעתי למען האמת), שאר הגילויים היו די מדהימים בעיניי, לא בגלל שהם היו חשובים או משמעותיים אלא בגלל השמות והתיאורים הציוריים שלהם, לדוגמא: "הצללה פסית קרוב לוודאי אטלקטטית בבסיס הריאה משמאל " או "הצללות עדינות פריברונכיאליות באספקט האחורי של LUL"  והשיא מבחינתי  הוא "טחולון קטן באספקט הקדמי של הטחול". אז כן, יש לי טחולון קטן ואני גאה בזה.

 

הלכתי לרופא המשפחה שלי עם העמוד וחצי של הגילויים הציוריים החדשים ועברנו עליהם שורה אחר שורה. למזלי הרב, נתברכתי ברופא משפחה שמתענג על רגעים כאלה ואני קיבלתי הסבר כל כך מפורט שאוטומטית מקפיץ אותי לשנה שניה בבית ספר לרפואה כולל ציור של כל איבר ואיבר.

אז תכלס, למעט הנגע בצלע שהוא כנראה גידול ,שלמיטב ההבנה המשותפת של כל הרופאים המעורבים, קיבל את שלו בזמן הכימותראפיה. כל השאר זה שטויות ומסתבר שלהסתובב עם טחול נוסף זה לא בעיה בכלל, אני אפילו ממליץ.

חוסר הפעילות הרפואית גרם לי להתעסק בהרבה דברים אחרים, לחפש עבודה, לחזור קצת להתאמן, לטייל, לשדרג את הטלפון, לשדרג את הרכב, הרבה דברים שעושים אנשים "נורמליים". בסך הכל אני די נהנה להיות "נורמלי", אמנם פחות מכרכרים סביבי ואני צריך להתאמץ יותר, אבל פחות ופחות שואלים אותי איך אני מרגיש ואני  לא נאלץ לספר על כל החצי שנה המטורפת שעברה עלי שוב ושוב.

"קפצתי" לכמה ביקורים במועדון דוידוף בשבועות האחרונים, בעיקר לבדוק שלא קורה אצלי שום דבר לא צפוי, אז זהו, שלא קורה.

בביקור הראשון הבאתי את הדיסק של הCT לרדיולוג החמקן לפיענוח נוסף, אחרי שבוע חזרתי לעוד ביקורון ונתבשרתי על ידי ד"ר מגן שהרדיולוג המכובד טוען בתוקף, ואפילו אחרי שהתייעץ עם רדיולוג אחר שאין כלום בצלע החשודה וכל הפיענוחים האחרים לא נכונים.

מכיוון שאני כבר רגיל לכך שמדע הרפואה הוא יציב כמו צהוב של ביצה אחרי חצי דקה על המחבת, הסברתי לד"ר מגן שגם במכון הCT זיהו את הנגע וגם אני (שומו שמיים נטול השכלה רפואית) רואה את הנגע שחור על גבי עצם, בולט כמו הפלולה שהיתה לברק, אי אפשר לפספס.

 

ד"ר מגן, שגם אצלה ראיתי את הספק לגבי התשובה המוזרה הזאת, הודיעה לי שהיא תיכנס לעצם העניין (תרתי) ותבדוק שוב את הנושא עם כבוד הרדיולוג. בביקור הבא כבר אושר עניין הנגע סופית ומעכשיו סופסוף יש משמעות למילה "נפוצה" ב"מיאלומה נפוצה", עד עכשיו שהגידול היה רק בגב היא היתה יותר "מיאלומה נדירה" או "מיאלומה מקומית".

אחרי שהחלטנו שהמנוחה שקיבלתי מדוידוף מספיקה בהחלט, הוזמנתי לביופסיה נוספת. מפעם לפעם המחשבה על כך ששוב יכניסו לי מחט אדירה לתוך האגן וישאבו מח עצם הופכת לכואבת ומציקה יותר. זה לא שהתהליך לא מוכר לי או שיהיה יותר כואב, אני פשוט זוכר כמה מציק הוא היה ולמען האמת, תאמינו או לא, מתחיל להמאס באיזה שהוא שלב כל העניין של הדקירות. לא משנה כמה גיבור תהיה וכמה פעמים ידקרו, יחתכו, יסממו וירעילו אותך, תמיד בפעם הבאה שתעמוד מול זה, זה יציק לך יותר. כאילו מישהו קטן בראש שלך צועק "לא עוד פעם, מספיק, נמאס".

ביופסית מח עצם

הגעתי לדוידוף חמוש בהומור, רוגע ונגה, אחרי דקירת בוקר וקפה בקפיטריה נכנסנו לשיחה עם ד"ר מגן, הרגשתי כמו באסיפת מורים כשאני הילד ונגה מקבלת דיווח על התעודה שלי. עברנו על כל היסטורית ספירת הכדוריות האדומות והלבנות, בדקנו שוב את רשימת כל האיסורים החלים עלי ודיברנו על ההמשך הטיפולי שלי ומצבי הרפואי בכלל.

אחרי הפגישה נשלחתי לאישפוז יום לחכות לד"ר ישורון ששוב יבוא וידקור אותי, איזה כיף. האחיות המקסימות של אישפוז יום כבר ציפו לי ואחר כבוד קיבלתי חדר, ד"ר ישורון הגיע לחדר עם האחות והקונצרט לביופסיה מאת ישורון התחיל. שוב הריטואל של דקירה קטנה, חתך קטן, דקירה גדולה, אי אי אי כואב ונגמר.

אחרי שחבשו לי את החור באגן חיכינו שיפסיק הדימום, כדי שיפסיק יותר מהר צריך להפעיל לחץ על הנקודה. אז בהתחלה שכבתי על שקית של אינפוזיה כך שהמשקל שלי על השקית יצר לחץ על הנקודה. עברה רבע שעה ועדיין יש סימנים של דם, אמנם לא שפריצים על הקירות אבל בהחלט נזילה שאם היתה קורה בברז של המטבח היתם מזמינים אינסטלטור. אז עברנו לשלב שתיים, בשלב זה אני על הבטן והאחות מפעילה לחץ עם הידיים וכל משקל גופה על האזור, אחרי רבע שעה הדימום נראה קלוש לחלוטין והוחלט לשלוח אותי לדמם בבית עם הוראה ברורה ללכת למיון במידה והדימום חוזר.

למזלי לא הגעתי לשלב שלוש בתהליך, שלמיטב הבנתי, בשלב זה כבר מושיבים כמה אחיות גדולות גוף על הפצע עד שהוא מפסיק לדמם או עד שהמחלה נעלמת סופית.

קבעתי לחזור לד"ר מגן לסיכום התוצאות אחרי שלושה שבועות ודידתי הביתה לנוח, הכאב הבולט עבר אחרי שעתיים אבל כל השבוע לאחר הביופסיה עוד הרגשתי את האזור כל פעם שניסיתי להיות קצת יותר אתלטי מסטיבן הוקינג.

בנתיים התחילו לי גם כאבים קלים בברך, אז כל אדם אחר היה נח או הולך לרופא שהיה אומר לו לנוח אבל בגלל שאני לא כל בנאדם אחר, שלחו אותי לעשות כל מיני בדיקות לברך החל בצילום רנטגן וכלה בתמונת אינפרא אדום מהטלסקופ של נאסא. אז מזל טוב, חזרתי למעגל מערכת הבריאות שכל כך "התגעגתי" אליו.

אז זהו, מחר בבוקר אני חוזר לדוידוף לקבל את התוצאות שיגידו כמה אפקטיבי היו כל הטיפולים התרופתים וההשתלה עד כה. האמת שאני די אופטימי, אבל זאת לא חוכמה כי מהתחלה הייתי אופטימי, ולמען האמת, לא משנה מה יהיו התוצאות, אני עדיין אהיה אופטימי. דפוק עד הסוף.

נסיים בבדיחה שסיפר לי השבוע חבר מהמילואים תוך כדי בליסת המבורגרים עסיסים במוזס  –  אחד נכנס למסעדה ושואל את המלצר,"איזה סלט הולך עם סרטן"  עונה לו המלצר "אדוני, אין לנו סרטן" עונה לו האיש "אבל לי יש"……

8 – מועדון הVIP

אם לא קראתם את כל מה שקרה עד עכשיו, אז תקראו!

אם לא בא לכם, אז בקצרה, אתמול הודיעו לי שיש לי גידול ממאיר בחוליה בעמוד השדרה ועכשיו אני בדרך למחלקה ההמטואונקולוגית להמשך איבחון וטיפול.

 

יורד גשם, קר ומגעיל בחוץ, האוירה הכללית בהחלט תואמת את הסיטואציה, ולמרות הכל אני רגוע בצורה מוזרה, אני יודע שאני לא פוחד, אולי אני לא מעכל עדיין אבל אני לא מפחד.

הנסיעה לבלינסון נראית לי קצרה מתמיד, הגענו מהר מידי, אני צריך עוד כמה דקות…

 

התייצבנו במרכז דוידוף, המרכז של החולים האונקולוגים, או בקיצור מועדון הסרטן.

 

אי אפשר שלא להתרשם מהמקום, אין ספק שהושקעו פה מחשבה ומשאבים, סוף סוף מקום שחשבו בו קודם כל על החולים והמלווים שלהם, אם בכל מקום אחר בבית חולים אתה יושב על ספסלי מתכת קרים ובוהה בקירות שצבעו אותם בתחילת שנות התשעים, במרכז דוידוף אתה יושב על כורסאות, יש טלויזיות בכל חדר המתנה, יש אינטרנט אלחוטי (מקרטע אבל יש), יש ספריה, בית קפה, עובדת סוציאלית, יעוץ תזונתי ועוד מליון דברים קטנים ויעילים כדי שהזמן שלך במקום הזה יעבור בצורה הכי סבירה שיש.

תצטרף למועדון הVIP

 

 

איך שנכנסנו חיפשתי את האיש בדוכן שמחתים על הכרטיס מועדון, אם כבר להידפק אז לפחות לעשות את זה בסטייל, מועדון הVIP של חולי הסרטן אני בא.

 

הגענו להמטואונקולוגית, המזכירות באופן חביב למדי, כבר ידעו שאנחנו צריכים להגיע ופעם ראשונה שלא היינו צריכים להסביר יותר מידי מי אנחנו ולמה באנו, חיכינו בתור לד״ר מגן עד שקראו לנו להכנס.

 

 

 

ד״ר מגן עברה איתנו על כל ההיסטוריה הרפואית והבדיקות עד כה והסבירה לנו קצת על מה שקורה, יש גידול מסוג פלסמהציטומה בגב, מה שאומר שתאי פלסמה מיותרים  התקבצו למסיבה אצלי בגב, אם הגידול יחיד ולא בעל מאפיינים מערכתיים (דהיינו אם זה לא סרטן מח עצם אלא סתם התאספות אקראית) אז מפוצצים אותו בקרינה, מטפלים בגב לפי מה שיחליטו באורטופדיה שיקומית ואז מעקב לכל החיים לראות שלא חוזר שום דבר בשום מקום אחר, אבל, אם זה כן מערכתי, כלומר אם המח עצם שלי מייצר בגוף עוד הרבה מהחברה של הפלסמה שמשתוללים, מפוצצים את הגידול בפחות קרינה, משלבים טיפול תרופתי ומשם זה תלוי בדיוק מה יש בדיוק ואיך החברה האלה מתנהגים, ומכאן אנחנו עוד פעם קופצים לעולם החוסר וודאות.

 

כדי לדעת אם יש מחלה מערכתית חייבים לבדוק מח עצם ממקום אחר כמו האגן, ולבדוק אם גם שם הפלסמה משתוללת, בקיצור עוד ביופסיה, והפעם מהאגן, איזה כיף לי, אני נזכר ״בעונג״ כמה כיף היה לי בביופסיה הקודמת ומחייך.

 

אם בפנימית היתה תחושה "קלילה" של סחבת, אז פה היה ההפך המוחלט, מהרגע שנכנסנו הכל תקתק, אבל מה זה תקתק, רץ, פה לא מחכים שאתה תתפוס אותם, פה תופסים אותך.

 

תוך דקות, פתחו לי תיק, הורידו אותי לאשפוז יום לעשות ביופסיה (רגע רגע אני צריך להתכונן), לקחו לי דם, רשמו לי מרשמים, נתנו לי לבלוע בקבוקון של סטרואידים, זימנו לי תור לרדיותראפיה ולפני שהספקתי להגיד "פלסמהציטומה סוליטרי", כבר שכבתי על הבטן עם המכנסיים מופשלים בחדר טיפולים מחכה לביופסיה.

 

ד״ר מגן הגיעה לחדר, היא הסבירה לי שלהוציא מח עצם מאגן חזק כמו שלי (למה בדרך כלל אגן מגיע רך יותר?) צריך כח, מכיוון שהיא לכל הדעות, אישה לא גדולת מימדים, אז היא ביקשה מרופא אחר שיבוא לעזור. משום מה זה לא נשמע כל כך חיובי בצד שלי באותו רגע, אני שמעתי משהו כמו, ״אנחנו מביאים מישהו חזק כדי שנוכל לתקוע לך את המחט באגן, אולי נשאל את ודים, המאבטח הרוסי בכניסה אם הוא יכול לבא לרגע״, לחדר נכנס עוד רופא ואחות שהיו מאוד חיוביים וחיוכיים, ד״ר ישורון יקבל את העונג לתקוע לי מחט באגן ואני נשכב על המיטה ומקבל הסבר קצר שמשום מה עושה לי דזה וו לשבוע אחורה, דקירה קטנה, חומר אלחוש, דקירה גדולה, מחט גדולה, ביופסיה והביתה, אה כן, הפתעה, זה גם יכאב בבית לכמה ימים.

 

כן, הייתי כבר בסיפור הזה, בטוח, אבל כבר לא תפתיעו אותי יותר, קטן עלי (אני מקווה), מתחילים, דקירה קטנה, אלחוש, דקירה בינונית, לא נורא, דקירה גדולה, קצת כואב אבל ממש לא נורא, אני מסתכל על הדלת, מחכה שהמשאית תכנס ותעלה עלי אבל לא קורה כלום, תיק תיק תיק, המחט של הביופסיה מתקתקת לה להנאתה וזהו, או קיי, הייתי כל כך מוכן להפגזה שזה עבר מעלי בכלל, איזה כיף, מתי הביופסיה הבאה?

 

האחות חובשת אותי לרוחב כל הגב, לפחות כאילו עליתי על מוקש, ואני מקבל 24 שעות בלי לזוז בבית וזימון לפגישה חוזרת עוד יומיים עם ד״ר מגן, בינתיים אני מצויד בבקבוקוני סטרואידים קטנים, כמו בקבוקי אלכוהול קטנים של טיסה עם הוראות של בקבוקון אחד ליום, לחיים.

 

מגיעים הביתה, הראש מסוחרר מארועי היום, מכינים לי מיטת חולה בסלון כדי שלא אזוז יותר מידי, אבל מה, הסטרואידים שקיבלתי מקפיצים אותי ואני מרגיש כמו שד טסמני אחרי ארבע אספרסו כפול, קופצני וערני, עולה יורד במדרגות, מחפש מה לעשות, אטרף מוחלט, באיזה שלב נגה נכנסת לתפקיד האחות הקשוחה ואני מקבל ריתוק למיטה ללא זכות ערעור, אני נשכב ומתחבר לטלויזיה, לאט לאט כמו שהובטח, מתחיל לכאוב לי בדקירה, לא כאב היסטרי, רק תזכורת מעצבנת כל פעם שאני זז.

 

ה24 שעות במיטה עוברות לאט, התעוררתי ב3 בבוקר, לא מכאב, עירני לחלוטין, וגיליתי עוד עובדה מדהימה שלא ידעתי על החיים בלילה, אין מה לראות בטלויזיה אחרי 3 בבוקר, אין! כל ערוץ שמכבד את עצמו יוצא להפסקה וכל ערוץ שלא, משדר משהו נוראי אחר ואת פרס הטעם הרע קוטף ערוץ אחד עם שידורים של תוכניות משנות השבעים בשחור לבן, עכשיו אני תקוע במיטה מול ג'וזי כץ, בני אמדורסקי וישראל גוריון בקטעים מה"טוב הרע והנערה" ומרוב ייאוש אני לא מסוגל לעבור לערוץ אחר בשלט. 

 

את השעות הבאות אני מעביר בשכיבה, מחפש חומר באינטרנט על כל מונח רפואי שעלה השיחה עם מגן ושטיין בימים האחרונים, באיזה שהוא שלב הראש מתחיל להסתחרר מכמות המידע והאמת גם נמאס לי, כמה אפשר לקרוא עד שאין הבחנה מדוייקת, אני מכבה את המחשב, מכבה את המח וצולל לכלום תהומי עד שהבוקר יעלה וכולם יתעוררו.

6 – קונצרטו לביופסיה מאת פרלוב

 אז… לאחר אישפוז בעקבות זיהוי של ״משהו״ שאכל לי חוליה בגב, אני ממתין ליד החדר CT לביצוע ביופסיה, אני יודע שזה הולך להיות כואב כי כבר אמרו לי ואני ממתין לד״ר פרלוב שזה אתמול חזר לארץ, עכשיו קראו לי והסניטר בא לגלגל אותי לחדר.

 

בעודי מגולגל לכיוון החדר מצטרף אלינו ד״ר פרלוב, ברגע זה כל מה שדמיינתי על איך שד״ר פרלוב יראה במהלך ימי הציפיה האחרונים התנפץ לי על הרצפה, אני ציפיתי לבחור מבוגר, נמוך, עם זקן, לבוש ז׳קט של מנצחים ורצוי מחזיק שרביט, לא יודע למה, התחבר לי לשם פרלוב דמות של מנצח בתזמורת ועוד אחד שדומה לבחור הבריטי המזוקן שמת ב ״ארבע חתונות ולוויה״, פרלוב שלנו היה דרום אפריקאי, צעיר, גבוה, מגולח וחביב למדי, איזו הפתעה נעימה.

נכנסים לחדר CT, ד״ר פרלוב מתחיל להסביר לי את התהליך של הבדיקה, בלי להכנס לפרטים טכניים…

 זה בערך מה שאני שמעתי:

נשים אותו על המחטים

• מצלמים אותך בCT, ומסמנים בטוש את המקום
• דוקרים במחט קטנה, מצלמים לבדוק שהיא במקום ואז מזריקים דרכה חומר אלחוש
• חותכים עם סכין חור קטן ומכניסים מחט יותר גדולה, מצלמים שהיא במקום ואז מזריקים עוד חומר הרדמה
• מכניסים את המחט של הביופסיה, מצלמים שהיא במקום, ואז לוקחים דגימה מהגב
• אם בזמן התהליך אחת המחטים לא במקום אז מזיזים אותה ובודקים שוב.
• כשהכל נגמר, נחים כמה שעות והולכים הביתה.

 

 תודו שזה נשמע כיף לא נורמלי, מחט קטנה, מחט בינונית, מחט גדולה (ממש זהבה ושלושת המחטים),חתך וקרינה קרינה קרינה וכל זה אמור להסתיים בשעה בערך, אבל אני חייב לציין שההכנה המנטאלית שעשיתי עובדת טוב, וגם העובדה שד״ר שטיין אמר את המילה ״כואבת״ על הביופסיה כמה פעמים בימים האחרונים כבר הכניס לי למודעות שאני הולך לחטוף, אז התאור לא מפחיד אותי יותר מידי, חוצמזה, מה בדיוק האופציה השניה פה? לקום וללכת? לא יקרה!

 מתחילים, אני עובר מהמיטה שלי למיטה של הCT, נשכב על הגב, לוקח אויר ומוציא אותו לאט לאט, נרפה עם כל הגוף על המיטה, מסובב את הראש לצד שני ועוצם עיניים, מרגע זה אני לא אמור לזוז בכלל, מתחיל הCT הראשון, בגלל שזאת הבדיקה שמכוונת לנקודת ההתחלה היא לוקחת כמה דקות.

בזמן הבדיקות כשהCT עובד אז ד״ר שטיין, ד״ר פרלוב ועוד שני טכנאי רנטגן נמצאים בחדר בקרה מאחורי חלון זכוכית ענק ומשקיפים עלי, ברגע שהCT מסיים הם נכנסים חזרה. כל הסיטואציה של החדר, הצפיה מהחלון, הכניסות והיציאות כל רגע, גורמת לי להרגיש כמו באיזה סרט בדיוני שבחדר מבודד שוכב חיזר או איזו מוטציה ויש ערמה של גנרלים ורופאים שמסתכלים עליו מחדר הבקרה, מאחורי חלון משוריין, רק מחכים לראות איך הניסוי שלהם מצליח והם מייצרים את הנשק האולטימטיבי…  

אחרי הצילום הראשון סימנו בטוש וזכיתי לדקירה קטנה ולא כואבת, סבבה עד כה, bring it on כמו שאומרים, עוד סיבוב צילום קצר, אני משתדל לקחת את המחשבות שלי הכי רחוק שאפשר בצילומים ובכלל בתהליך, בנתיים זה עובד ואני רגוע לגמרי, המחט במקום, מזריקים חומר אלחוש, נותנים לו איזה שניה לתפוס ואז חותכים חריץ קטן, לא הרגשתי, עבד האלחוש.

מכניסים מחט יותר גדולה, את זה כבר הרגשתי, תחושה קצת מעיקה, זה לא דקירה חדה זה יותר כמו שתוקעים לך אצבע ולוחצים, עוד צילום, וגם המחט הזאת במקום, סבבה, עכשיו מזריקים חומר לגב דרכה וע-כ-ש-י-ו זה בא, העיניים נפתחות לי במכה וכמו בסרט מצוייר דמיינתי אותם עפות עם קפיץ מטר ממני וחוזרות, הפסקתי לנשום לשניה, ברגע אחד אני מרגיש לחץ נוראי על הגב כאילו פתאום נכנסה לחדר משאית, שעולה עלי לאט לאט עם הגלגל וכל רגע אני מרגיש יותר ויותר את המשקל של המשאית על הגב, אהההה, למזלי הכאב תופס אותי פחות או יותר מוכן, אני נושם לאט, נשימות קצרות, נשיפות ארוכות ומנסה ל״דחוף״ החוצה מהראש את הלחץ המטורף הזה, אחרי כמה שניות שנראות כמו נצח, הלחץ מתחיל להרגע ולאט לאט נעלם, המשאית נסעה.

בין כל צילום לכל לדקירה הצוות המורחב מוודא שהכל בסדר ומעדכנים אותי בתהליך, למרות הכל אני משדר אופטימיות ורגיעה, מבחינתי הכל בסדר, תעשו מה שאתם רוצים רק בא נגמור את זה כבר.

אחרי שהחומר הרדמה נכנס, הכניסו את המחט של הביופסיה, וצילמו שוב, היה צריך ל״שחק״ קצת עם המיקום של המחט ולצלם שוב אבל בסוף היא הייתה במקום, הלקיחה של הביופסיה נשמעה כרצף קצר של תקתוקים, כמו מורס, ובסופה הכריז ד״ר פרלוב שהכל בסדר ויש דגימה מספקת, נגמר, פתחתי עיניים ולקחתי נשימת רגיעה.

אחרי שחבשו לי קלות את האזור, התגלגלתי לאט לאט למיטת בית חולים שבאתי איתה, האזור של הבדיקה בגב כאב בזמן שזזתי, ולקח לי כמה דקות למצוא תנוחה במיטה שלא מציקה, המיטה נדחפה למסדרון החוצה מהCT, נפרדתי מד״ר פרלוב וד״ר שטיין וחיכיתי לסניטר התורן, נגה חיכתה לי בחוץ, אני די בטוח שהפרצוף שלי הסגיר את מה שעבר עלי אבל ,כהרגלי בקודש, ישר יריתי כמה צרורות של שטויות לאויר כדי לחזור לאוירה יותר אופטימית, זה עובד, גם עלי.

לתשובות מהביופסיה אמור לקחת זמן, אפילו עד עשרה ימים, ולי ממש אין מה לעשות בבית חולים, אז אנחנו עולים למחלקה להתאושש עד השחרור.

הסניטר מגיע ואני מגולגל חזרה לחדר, שוכב בפוזה הכי לא כואבת שאני מצליח למצוא ומנסה להעביר את הזמן בשקט עם ספר, אני עדיין מרגיש את האפטר שוק של הביופסיה, מרגיש שעבר עלי משהו מאוד לא נעים, תחושה של טראומה בכל הגוף, התחושה מתפוגגת תוך שעה ואני אפילו מעיז לטעום את הארוחת צהריים של הבית חולים שמבחינתי זה הרבה יותר מפחיד מביופסיה, למרבה הפלא זה אכיל, אני מתאר לנגה את חווית הארוחה בפרשנות מדעית ומדויקת, ״זה שניצ-לא, כי זה לא שניצל, זה רק ציפוי של שניצל עם חומר איחוי בפנים, וזה רי-פירה שזה פירה שמישהו כבר אכל אותו פעם, ולבסוף זאת שעואיכס שזה שעועית בטעם איכס״, נגה צוחקת, למרות הכל אכלתי את כל מה שהיה שם, היי, אני בצום מאתמול.

אחר הצהריים הגיע והרגשתי כבר הרבה יותר טוב, ארזנו את עצמינו והלכנו להשתחרר מהמחלקה, קיבלנו סיכום אישפוז, נפרדנו מד״ר שטיין ודידינו לאיטנו למגרש חניה, ביציאה מהמבנה של הבית חולים היתה לי הרגשה של סוף פרק, הבנתי שלפנימית ב, כנראה לא אחזור, משהו נגמר ואו טו טו משהו אחר יתחיל.

עכשיו צריך רק לראות מה…